מחלום למעשה

הקהילה היהודית באתיופיה שימרה מאז ומתמיד את החלום לחזור לירוסלם: משאלה זו הם העבירו מדור לדור, שמרו על המנהגים ועמדו כנגד מציאות לא פשוטה כשהאמונה מאחדת ומחזקת אותם. כשהוקמה מדינת ישראל החל החלום הקולקטיבי להיות מוחשי יותר מתמיד, אך עדיין נדרשה הקהילה להמתין עד שהגיעה השעה לצאת למסע בעקבות חלומם של אבותיהם. אחד הזרזים לקידום העלייה היתה עבודתו של ד"ר יעקוב פייטלוביץ, שהוכיח את הקשר בין הקהילה באתיופיה ליהדות. מחקרו סלל את הדרך לעלייתם של 14 צעירים ככוח חלוץ, במטרה שילמדו עברית ויכינו את הקהילה לעלייה לישראל. אבל כשהאישורים בוששו לבוא, החליטה הקהילה לעזוב את ביתה ולצאת לדרך ברגליים יחפות. הם נטשו את כפריהם ופנו למסע אמיץ והישרדותי דרך סודן, כשהם חשופים לפורעים, שודדים ותנאי מחייה קשים, שגבו את חייהם של כרבע מהצועדים. גם כשהגיעו למחנות הפליטים בסודן המשיך קרב ההשרדות, כשהם נדרשו להתמודד עם מחלות קשות וכשהגיעו סוף כל סוף לישראל גילו עולם מודרני ומנוכר,  בו רבים מבני העלייה התקשו להשתלב ולא מעט חוו תחושת שבר.

​

גם מהרטה ברון-רון היתה חלק מהצועדים. בגיל 9 עזבה את כפרה הקטן בסרמלה ויצאה למסע המפרך. בהרצאתה היא חוזרת אל שדות החומוס של ילדותה, מרעננת את ההוואי החקלאי של הקהילה ומשחזרת את המסע המפרך לצד מלחמת ההשרדות היומיומית שלה ושל משפחתה. כסיפור הצלחה מעורר השראה, של ילדת פנימיות שהצליחה לרכוש השכלה אקדמית (תואר I בפסיכולוגיה, תואר II בסוציולוגיה ארגונית מאוניברסיטתחיפה) היא חושפת את דרכה להשתלב בחברה הישראלית: ההיכרות עם בעלה ערן והקמת משפחה מעורבת, קריירת המשחק והתאטרון שזכורה לרבים בזכות תפקידיה ב"אי", "מיכאלה" וכפיינליסטית בתכנית "השגריר". הצטרפותה לפוליטיקה כחלק מ"מרצ" והאתגרים הרבים שצלחה כאישה הראשונה מיוצאי אתיופיה שהצטרפה למועצה והפכה לסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו: "הפכתי מילדת רווחה לאחראית על מאות אנשים, כממונה על מנהל השירותים החברתיים ויו"ר ועדת הרווחה בעירייה. אני מכירה את הרווחה מהצד השני של המתרס: אינני אוהבת לחלק תלושים, שלדעתי מעידים על כשלון הרווחה, אך אני גם יודעת כי בלי מזון אין ארוחת חג. גיליתי שבזכות ניסיוני אני יכולה לחזק את תדמית הרווחה ולשפר את תדמיתה. יזמתי ועידה בנושא, שהחזירה את תחושת הגאווה לצוות הרווחה והציבה את הנושא במרכז השיח הציבורי", משחזרת מהרטה. במסגרת תפקידה פעלה למען הכרה בביתו של ד"ר סקלוביץ בתל אביב כבית מורשת ליצירה תרבותית עבור יוצרי אתיופיה, ברצון לאפשר סגירת מעגל ולשמר מורשתם.

​

בשנים האחרונות אנו שומעים רבות על מאבק יוצאי אתיופיה למיגור גזענות ושוויון זכויות והזדמנויות בחברה הישראלית. מהרטה, שכיהנה כיו"ר "תמרצ" – פורום חברי המועצות יוצאי אתיופיה, ולחמה רבות למען טיפול בבעיית שיטור היתר בקרב יוצאי אתיופיה לצד מעקב אחר ביצע התוכנית הממשלתית שהוצגה בעקבות המחאות ב-2015, סוקרת את הנושא מנקודת מבט אישית וציבורית, פורשת את מגוון הקולות בשטח ומציגה את הדרכים שיכולות להפוך את המחאה מנקודת שבר לנקודת מפנה. היא מדגישה את הצורך בהכלה, גיוון וסובלנות בחברה הישראלית ומתבלת את דבריה בשפע דוגמאות אישיות והיסטוריות,  המוכיחות לקהל כי התמונה המצטיירת ממסכי החדשות אינה משקפת את המציאות במלואה.